יש כלים שאנחנו מחזיקים, ויש כלים שמחזיקים אותנו. זו דוגמה לנשקים שמלווים דורות של לוחמים, שוטרים ואזרחים חמושים. הוא מסמל את נקודת המפגש המושלמת בין גאונות הנדסית, אסתטיקה פונקציונלית והיסטוריה חיה.
בבסיסו של ה־Hi-Power עומדת דמותו של ג'ון מוזס בראונינג, מהנדס נשק שאין שני לו. האיש שאחראי על עשרות מהנשקים החשובים ביותר של המאה ה־20, הגה את ה־Hi-Power כתגובה לדרישות שהציבה ממשלת צרפת בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת: אקדח בקוטר 9 מ"מ, מחסנית בקיבולת גבוהה, קונסטרוקציה חזקה, ניצרה ידנית כוונות ברזל ארגונומית פשוטה.
בראונינג החל לעבוד על התכנון אך נפטר ב־1926, לפני שהשלים את העבודה. המשימה הועברה למהנדס בלגי בשם דיאודונה סאב (Dieudonné Saive) בחברת FN Herstal, אלו לקחו את היסודות של בראונינג והפכו אותו אקדח לחימתי מושלם.
למרות שמו, האקדח לא מכוון ל"עוצמה גבוהה" במובן של כוח ירי אלא לקיבולת. כשהאקדח הושק ב־1935, רוב האקדחים נשאו 7–8 כדורים. ה־Hi-Power הכיל 13 כדורי 9×19 במבנה דו־טורי שזה הישג הנדסי פורץ דרך לזמנו, והמהלך שסימן את תחילתו של עידן חדש באקדחים חצי־אוטומטיים.
אחד הדברים הראשונים שחובב נשק שם לב אליו כשהוא נוגע ב־Hi-Power זו התחושה ביד. גוף מתכתי מלא, קווים נקיים, מרכז כובד מדויק. אין פה פולימר, אין פה קיצורי דרך. זה נשק שנבנה לשימוש יומיומי קשה מוכן לשדה הקרב, ולשנים ארוכות של שירות.
מערכת הירי ב־Hi-Power היא Single Action בלבד. אמנם זה מחייב אימון והבנה, אבל בתמורה אנו מקבלים הדק חד, נקי ומדויק, בדיוק כמו שצריך לירי מבוקר. בשדה הקרב, כשהכל רועש, לחוץ ובלתי צפוי, מהלך הדק קצר ותחושת הדק חדה הם מהווים יתרון עצום.
הוא עבר מלחמות, הפיכות, מהפכות וקרבות פנים־אל־פנים.
הוא שירת בצבא הבריטי (שנתן לו את הכינוי L9A1), בצה"ל, בצבאות נאט"ו, בדרום אמריקה, באסיה ובאפריקה. שוטרים, לוחמים וסוכנים חשאיים בכל העולם סמכו עליו.
האקדח מתפרק בקלות. אין בו רכיבים מיותרים. התחזוקה שלו פשוטה, עמידות החלקים גבוהה, ומעט מאוד משתבש איתו גם תחת תנאים קשים במיוחד. זה לא מפתיע כי כל פרט בו תוכנן לשימוש יומיומי.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שעם השנים, ה־Hi-Power התיישן. הוא כבד יחסית, מנגנון נעילת המחסנית נחשב לאיטי במונחים מודרניים, והכוונות בסיסיות. אבל כל מי שמחזיק אחד כזה יודע, אלו הם חסרונות שעם קצת אהבה, אפשר לפתור. קיימים שיפורים זמינים: לניצרה דו-צדדית, החלפת כוונות, שדרוג הדק או קפיץ רתע. ויש מי שבוחר להשאיר אותו כמו שהוא, כי זו כל הפואנטה.
אחת התלונות הנפוצות ביותר מצד יורים, במיוחד עם דגמים מסחריים, היא תופעת ה־"ביטינג" או "נשיכת יד". מדובר בכאבים שמורגשים על ידי היורה באזור שבין האגודל לאצבע, כתוצאה מלחץ ממחוג הפטיש או מהלחץ שבין הקנה לחלק העליון של הידית. הסיבה לכך היא שמחוג הפטיש יכול לפגוע בידו של היורה, והדבר יוצר חוויית ירי לא נוחה ואף כואבת. על מנת להתמודד עם הבעיה, היה ניתן לשדרג את האקדח עם פטיש מעוגל.
אחרי 82 שנות ייצור רצופות, FN הכריזה בשנת -2018 על סיום הייצור. זו הייתה מכה לקהילת האספנים והיורים שראו בו קלאסיקה שלא תחזור. אך כמו בכל אגדה טובה, הסיפור לא נגמר שם. בין 2019-2022, חברות רבות קפצו למלא את החלל. והיום עדיין ניתן לרכוש את הגרסה המודרנית והמשודרגת של האקדח האגדי ובכך להמשיך ולשמר את המורשת עד היום.
בשיא מלחמת העולם השנייה, כשבלגיה נפלה לידי הגרמנים והמפעל של FN Herstal הוכפף למנגנון המלחמתי של הוורמאכט (שייצר את אותו Hi-Power תחת השם Pistole 640(b), בעלות הברית מצאו את עצמן בלי גישה לייצור האקדח המשובח. הפתרון הגיע מקנדה, שם הוקם קו ייצור ייחודי בחברת
John Inglis & Co, אשר התחילה לייצר את ה־Hi-Power תחת הרישיון המקורי של FN, בשיתוף פעולה עם מהנדסים בלגים שנמלטו מהכיבוש.
ה־Inglis No.1 Mk I* נראה דומה מאוד לדגמים האירופאיים של FN, אך כולל מאפיינים ייחודיים:
כת מעץ מתקפלת שניתן לחבר לאחור ולהשתמש בה כקת כתף (בדומה לגרמני C96 Mauser).
חריץ בגב הידית להתקנת הכת. סימון "CHINA CONTRACT" חלק מהדגמים יועדו במקור לייצוא לצבא הלאומי הסיני. סימון "Inglis Canada" חרוט בבירור על הקנה והשלד. ה־Mk I המקורי כלל כוונת אחורית מתכווננת עד 500 מטר (יותר סימבולי מאשר מעשי).
לא מדובר רק בנשק, אלא בחתיכת היסטוריה חיה, שמחברת בין קנדה, אירופה והמזרח הרחוק, בין הנדסה בלגית למסירות קנדית.
